לחץ כדי לסגור את החיפוש

פדיון הבן

מדריך פדיון הבן

מקור מצוות פדיון הבן

פדיון הבן הוא מצוות עשה מן התורה המחייבת לפדות את הבן הבכור מחזקת הכהן מגיל 30 יום של התינוק. חוגגים לבן בכור בהיותו בן שלושים ואחד ימים. הטקס נעשה על ידי תשלום של חמישה מטבעות של כסף טהור הנקראים "סלעים" לאדם שהוא כהן.

במצווה זו נצטווה משה בשעה שיצאו בני ישראל ממצרים כשגורשו על ידי פרעה בעקבות "מכת בכורות". שכן, מכה זו פגעה רק בבכורי מצרים בעוד בכורי ישראל ניצלו על ידי כך שהקדוש ברוך הוא פסח על בתיהם של ישראל. שם גם נאמר למשה: (שמות י"ג א-ב) "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". המצווה ממחישה לנו את הכרתנו ואמונתנו במלכות בורא העולם, בשליטתו, בהשגחתו ובחסדו המעניק לנו מכל טוב הארץ. אי לכך אנו מקדישים לו כל "ראשית"-ביכורי עמלנו  בשדה, ראשית הגז ובכורות בהמותינו, וכן את בכורי בנינו שיעבדוהו במשכן כנציגי העם. (שמות ל'ד י'ט-כ) "כל פטר רחם לי ……כל בכור בניך תפדה…"

לאחר חטא העגל, בו חטאו בכורותיהם של ישראל, ניטלה מהם זכות עבודת המשכן. אחרי החטא עבודת המשכן הופקדה בידי בני שבט לוי מפני שרק הם לא השתתפו בחטא.

העברת הבכורות של ישראל מתפקידם וממעמדם כ"הקדש" מצריכה פדיון מיוחד באמצעות חמישה סלעים שנמסרים לכהנים, הנקרא פדיון הבן. עריכת הטקס היא דרך סמלית לפדותו ולהחזירו לרשות הוריו

מי חייב בפדיון הבן

מצוות פדיון הבן הבכור אינה חלה על כל הבכורים. להלן רשימת המחויבים במצווה זו:

  • בן בכור-פטר רחם, שיצא ראשון מרחם אימו ואין לו אחות שנולדה לפניו.
  • אם לאם היה הריון קודם שהסתיים בלידת עובר מת אין פודים בן שבא לאחר מכן, היות שאינו פטר רחם. במקרה של הפלה בשבועות הראשונים של ההיריון היא אינה נחשבת לצורך זה, רק אם ההפלה אירעה לאחר 40 ימי היריון (שבוע שביעי + 5 ימים), לא ייערך בדרך כלל פדיון (יש הנוהגים לספור שלושה חודשים ולא 40 יום, ולקיים את הטקס ללא ברכה(.
  • בן בכור שנולד בלידה רגילה נפדה, ואין פודים בן שנולד בניתוח קיסרי.
  • ילד שהוא בכור לאמו ולא לאביו – ייפדה, אך להפך – לא.
  • בן לאם יהודייה ולאב שאינו יהודי – ייפדה, אך להפך – לא.
  • בנים בכורים במשפחת כוהנים או לויים, בין מצד האב ובין מצד האם, אינם נפדים. לעומת זאת כהן שנשא גרושה או גיורת – צריך לפדות את בנו.

לפי המסורת היהודית, פדיון הבן הוא עניינו של אבי התינוק ולא של אמו. לכן בהיעדר אב, בדרך כלל לא ייערך פדיון עד שהילד יהיה לבוגר ויפדה את עצמו. במקרים מסוימים, אם ירצו האם או בן משפחה אחר לערוך את הטקס – הם יוכלו לעשות כן, אך לא במתכונת הרגילה. אם לא נפדה הבן בינקותו – כשיגיע לגיל בר מצוה יצטרך, לפי המסורת, לפדות את עצמו.

פדיון הבן - מתי ואיפה

את טקס הפדיון עורכים לאחר שנסתיימו שלושים יממות שלמות משעת הלידה, כלומר ביום השלושים ואחד לחיי הבן (על פי התאריך העברי. אם התינוק נולד לאחר שקיעת השמש, יחושב היום הראשון של לידתו לפי התאריך העברי של היום שלמחרת). גיל הפדיון נקבע ליום השלושים ואחד ללידתו. בתקופה זו מניחים כי חלפה הסכנה לחיי התינוק ובשלב זה הוא מוגדר כאדם בר-קיימא.

ברוב קהילות ישראל נהוג לערוך את הטקס בשעות היום, אם כי ניתן (וכך נוהגים התימנים) לערכו גם לאחר שקיעת החמה. אם חל יום השלושים ואחד בשבת או בחג (לא כולל חול המועד) – פודים במוצאי היום או ביום שלמחרת. גם אם מסיבות רפואיות נדחתה ברית המילה ולא נערכה עד מלאת שלושים לתינוק – עורכים את טקס הפדיון במועדו.

הורים יכולים לפדות את בנם בזמן מאוחר יותר אם לא פדו אותו במועד. אף שמקובל לבצע את הטקס ביום הראשון שבו אפשר לעשות זאת, הרי שהמנהג ממשיך ומתקיים עד שיתבצע, והתפיסה היא כי מוטב מאוחר מלעולם לא.

את טקס פדיון הבן ניתן לקיים בנוכחות בני המשפחה והכהן בלבד, אך נהוג לערכו ברוב עם או לפחות בנוכחות מניין, בבית הכנסת או בבית.

לחישוב תאריך הפדיון

איך בוחרים כהן לטקס פדיון הבן

אפשר להזמין לביצוע הטקס כל גבר שהוא ממשפחת כוהנים. הכהן שעורך את הטקס יכול להיות ידיד או קרוב, והוא יכול להיות אדם זר למשפחה. בדרך כלל משפחות מעדיפות להזמין כהן הקרוב להן, ולכבד אותו בביצוע הטקס ובקבלת ה"סלעים" (מטבעות הכסף).

משפחות כוהנים ניתן לזהות על פי שמות משפחה, כמו כהן, כאהן, כהנא, אזולאי, מזא"ה, כ"ץ. אך יש לשים לב: לא כל אדם ששם משפחתו "כהן" הוא בהכרח כהן, ולא כל כהן נושא בהכרח שם משפחה המעיד על כך. בדרך כלל האדם עצמו יודע אם הוא בן למשפחת כוהנים או ששם משפחתו הוא מקרי (כהונה עוברת בירושה רק מאב לבן, ולא מאם לבן או מאב לבתו). אם בני המשפחה אינם מכירים אישית כהן, הם יכולים לפנות לבתי הכנסת באזור מגוריהם ולבקש מן הרב, מן הגבאי או מבאי בית הכנסת להפנות אליהם כהן. הכוהנים הם דמויות מוכרות בבית הכנסת מאחר שיש להם תפקידים מוגדרים בתפילה.

כמו כן ניתן לפנות אלינו, לעתים, לסיוע במציאת כהן לעריכת הטקס: 8083*

מהם "סלעים" לפדיון הבן ואיפה ניתן להשיגם

התינוק הבכור נפדה בתמורה לחמישה שקלי כסף שאביו נותן לכהן. שקל כסף אינו שקל המשמש בשוק הישראלי של היום, אלא מטבע עשוי כסף טהור שנהגו להשתמש בו בעם ישראל בתקופות עתיקות, והוא נקרא "סלע". משקלו של כל סלע הוא לפחות 20 גרם כסף טהור.

המנהג המקובל הוא להשתמש במטבעות כסף טהור שעליהם עיטור וכתובת מיוחדים לכבוד הפדיון. מדינת ישראל מנפיקה אותם במיוחד לצורך הטקס, ואפשר להשיגם בחברה הממשלתית למדליות ולמטבעות או בחנויות לחפצי קודש וגם אצל סוחרים מוסמכים ברחבי הרשת האינטרנטית. למעשה ניתן לפדות את התינוק גם ללא מטבעות מיוחדים, אלא בכל דבר העשוי כסף טהור והוא בעל אותו ערך לפחות, כמו גביעים או פמוטי כסף (במרוקו נהגו להשתמש בצמידי כסף וזהב). לא ניתן להשתמש בשטרות כסף, בצ'קים, בניירות ערך כלשהם או בשווה ערך בנדל"ן. ערך הפדיון תלוי במחירו של כסף טהור, ואפשר לקבוע אותו בשתי שיטות: השיטה המחמירה קובעת אותו על פי המחיר הסופי שהלקוח משלם בחנות עבור מטבעות לפדיון (100 גרם כסף טהור, בתוספת עמלות ומע"מ), ובשיטה המקלה הוא נקבע על פי המחיר הסיטוני המשמש בין הסוחרים.

על מנת לחשב את השווי העדכני יש להכפיל 100 גרם כסף טהור, שהם 3.21507 אונקיות כסף במחיר הסיטוני לאונקיית כסף על פי מדד הכסף המעודכן. את הערך המתקבל יש להמיר מדולרים לשקלים על פי השער היציג.

ניתן גם להיעזר באתר הבא: http://www.keter.org.il/

ישנם כוהנים המוזמנים לעתים קרובות לטקסי פדיון הבן, וברשותם סט של מטבעות לפדיון. כוהנים אלו נוהגים למכור להורים את המטבעות לשימוש במהלך הטקס ובכך לחסוך מהם את הטרחה שברכישתם. במקרה זה אין חשיבות למחיר שמשלמים ההורים עבור הסלעים, והכהן אף יכול להעניק אותם להם במתנה, שכן הפדיון עצמו מתבצע באמצעות הסלעים, העשויים מאה גרם כסף טהור.

כסף הפדיון ניתן לכהן במתנה גמורה, שלא על מנת לקבלו בחזרה. במקרים רבים, לאחר שקיבל הכהן את המטבעות, הוא נותן אותם להורים בחזרה, כמתנה ממנו וכמזכרת מן הטקס.

מהלך טקס פדיון הבן

טקס הפדיון משולב בסעודה חגיגית. בעדות המזרח נהוג לערוך קודם כל את הטקס ולאחר מכן את הסעודה. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח את האירוע בבציעת לחם או חלה ואכילתם ולאחר מכן יתחיל טקס הפדיון עצמו.

להלן שני הנוסחים העיקריים לטקס (עדות שונות עשויות להוסיף קטעי תפילה ופיוטים נוספים).

טקס פדיון הבן בנוסח אשכנז

נוהגים לפתוח את האירוע בבציעת לחם או חלה ואכילתם (בדרך כלל מכובד הכהן בפעולה זו) ולאחר מכן מתחיל טקס הפדיון עצמו.

הכהן יושב ליד שולחן, והאב מביא אליו את התינוק ומניחו לפניו (אפשר להניח את התינוק על הכרית מברית המילה). יש הנוהגים כי ראשית האֵם מביאה את התינוק אל הכהן, מאשרת בפניו כי הוא בנה הבכור, ורק לאחר מכן נותנת את התינוק לאביו, והאב מציג לפני הכהן את בנו:

האב: אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי, וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ הַיִשְׂרְאֵלִית, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חוֹדֶשׁ תִּפְדֶה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקוֹדֶש עֶשְׂרִים גֵרָה הוּא" (במדבר י"ח 16), וְנֶאֱמַר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג 2).

הכהן פונה אל האב ושואל אותו במה יבחר, במתן בנו בכורו לעבודת אלוהים או בפדיון בנו, ובעבודת הכוהנים והלוויים במקומו (יש הנוהגים לומר את המילים בשפה הארמית, וכך הן מופיעות במקצת מן הסידורים, ויש הנוהגים לאמרן בעברית):

הכהן: אֵיזֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁנִתְחַיַּבְתָּ בְּפִדְיוֹנוֹ?

האב, שכמובן רוצה בבנו ולא בכסף עונה, כשהוא מחזיק בידו את כסף הפדיון – חמישה שקלי כסף טהור (סלעים) או שווה ערך להם:

האב: חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי, וְהֵא לְךָ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ שֶׁנִתְחַיַּבְתִּי מִן הַתּוֹרָה.

האב ממשיך להחזיק בידו את השקלים, ומברך את הברכה על פדיון הבן, כשהוא מתכוון בלבו ובדעתו לתת את הכסף לכהן:

האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן.
האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

כעת האב נותן לכהן את דמי הפדיון, והכהן אוחז במטבעות, מעבירן בסיבוב מעל ראש התינוק, ואומר:

הכהן: זֶה תַחַת זֶה, זֶה חִילוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה, וְיִכָּנֵס זֶה הַבֵּן לְחַיִים לְתּוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמַיִם. יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לְפִדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים.

לאחר מעשה הפדיון הכהן שׂם את שתי ידיו על ראשו של התינוק, ומברך אותו בברכת הכהנים המסורתית, באורך חיים, בבריאות ובשלום:

הכהן: יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ"ח 20(.
יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָ-י וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו' 24).
אֲדֹנָ-י שֹׁמְרֶךָ אֲדֹנָ-י צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכ"א 5),
אֲדֹנָ-י יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ"א 7(,
כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (משלי ג' 2(.

לסיום מוזגים לכהן כוס יין והכהן מברך עליו, שותה מן הכוס, ואף נותן לנוכחים במקום לשתות מכוס זו.

הכהן: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בתום הטקס הרשמי, הציבור מתיישב לסעודה החגיגית המלווה את הטקס. לפי מנהג קהילות אשכנז, הסעודה כבר החלה בבציעת החלות לפני הטקס, וכעת ממשיכים בה. נהוג שבמהלך הסעודה הורי התינוק או כמה מן האורחים נושאים דברים.

טקס פדיון הבן בנוסח עדות המזרח

הכהן יושב ליד שולחן, והאב מביא אליו את התינוק ומניחו לפניו (יש הנוהגים להניח את התינוק על הכרית מברית המילה). הכהן לוקח את התינוק, ופונה אל האב:

הכהן: בִּנְךָ זֶה בְּכוֹר הוּא?

האב: כֵּן.

הכהן שואל את האב במה יבחר, במתן בנו בכורו לעבודת אלוהים או בפדיון בנו ובעבודת הכוהנים והלוויים במקומו (יש הנוהגים לומר את המילים בשפה הארמית, וכך הן מופיעות בחלק מן הסידורים, ויש הנוהגים לאמרן בעברית):

הכהן: אֵיזֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁנִתְחַיַבְתָּ בְּפִדְיוֹנוֹ?

האב, שכמובן רוצה בבנו ולא בכסף, עונה:

האב: בִּבְנִי בְכוֹרִי.

כעת הכהן מוודא עם האם את היות הבן בכור ברחמה של אמו, שהרי מבחן הבכורה הוא "פטר רחם" (בחלק מן העדות הכהן חוזר על השאלה גם בפני הסבתא מצד האם):

הכהן: בְּנֵךְ זֶה בְּכוֹר. שֶׁמָּא יָלַדְתְּ בֵּן אַחֵר לְפָנָיו אוֹ שֶׁמָּא הִפַּלְתְּ?
האם: זֶה בְּנִי בְכוֹרִי. לֹא יָלַדְתִּי וְלֹא הִפַּלְתִּי לְפָנָיו.

כעת הכהן מכיר בבכורת הבן ומתאר את פסוקי התורה המצווים על הפדיון:

הכהן: זֶה הַבֵּן בְּכוֹר הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר י"ח 16). כְּשֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמֶּךָ הָיִיתָ בִּרְשׁוּת אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבִרְשׁוּת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, עַכְשָׁיו אַתָּה בִּרְשׁוּתִי שֶׁאֲנִי כֹהֵן, וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ שֶׁאַתָּה בְּכוֹר מְקֻדָּשׁ, שֶׁכֵּן כָּתוּב: "וַיְדַבֵּר אֲדֹנָ-י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה – לִי הוּא" (שמות י"ג 2-1).

האב לוקח לידיו את כסף הפדיון – חמישה שקלי כסף טהור (סלעים) או שווה ערך להם, ואומר:

האב: אֲנִי רוֹצֶה לִפְדּוֹתו,ֹ שֶׁכַּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶש, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר י"ח 16-15(.

(יש הנוהגים כי אב התינוק מוסיף כאן תפילה הנאמרת קודם הפדיון ולקוחה מעולם הקבלה. התפילה מופיעה במקצת מן הסידורים).

האב ממשיך להחזיק בידו את השקלים, ומברך את הברכה על פדיון הבן, כשהוא מתכוון בלבו ובדעתו לתת את הכסף לכהן:

האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן.
האב: בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

האב נותן לכהן את דמי הפדיון, ואומר:

האב: זֶה פִּדְיוֹן בְּנִי בְכוֹרִי.

הכהן אוחז במטבעות, ואומר:

הכהן: קִבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשָּׁה סְלָעִים אֵלּוּ בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ זֶה, וַהֲרֵי הוּא פָּדוּי בָּהֶן כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֲדֹנָ-י אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁזָּכָה הַבֵּן הַזֶּה לַפִּדְיוֹן, כָּךְ יִזְכֶּה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלַחֻפָּה בְּחַיֵּי אָבִיו וּבְחַיֵּי אִמּוֹ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. 
הקהל: אָמֵן.

לאחר מעשה הפדיון הכהן שׂם את שתי ידיו על ראשו של התינוק, ומברך אותו בברכת הכוהנים המסורתית, באורך חיים, בבריאות ובשלום:

הכהן: יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מ"ח 20).
יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָ-י וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא אֲדֹנָ-י פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו' 24(.
אֲדֹנָ-י שֹׁמְרֶךָ אֲדֹנָ-י צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ (תהלים קכ"א 5),
אֲדֹנָ-י יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ (תהלים קכ"א 7(,
כִּי אוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (משלי ג' 2).

בתום הטקס הרשמי, הציבור מתיישב לסעודה החגיגית המלווה את הטקס. נוהגים ליטול ידיים, ולברך על צמד חלות, כמו בסעודת שבת. בדרך כלל מכובד הכהן ביקדוש על היין ובציעת החלות. במהלך הסעודה נהוג שהורי התינוק או כמה מן האורחים נושאים דברים.

מעוניינים לתמוך בעתים?

תרומה להמשך פעילות העמותה